נדב ויוסף · 15 באוגוסט · שעה בדיוק
נכנסת לשיחה בלי לדעת מה הכיוון. יצאת ממנה עם יומיים שאתה כבר לא מוכן לוותר עליהם, ועם הרבה יותר ידע על עצמך משחשבת שיש לך.
״זה לא רק אוטופיה. אני מעלה את זה לרמת המאסט.״ נדב · 53:16
הדבר הראשון
פתחת את השיחה ב״אני לא סגור״. וזה נכון, אין לך עדיין שם למקצוע. אבל תוך שעה התברר שיש לך רשימה מאוד מדויקת של תנאים, והיא לא באה משום מקום. היא באה מניסיון.
אלה הדברים שאמרת על עצמך, בלי להתלבט ובלי להתאמץ:
זה לא ״אני לא יודע מה אני רוצה״. זה מצפן די מפורט. מה שחסר לו זו רק כתובת.
מה שחוזר בכל עבודה שעשית
באמצע השיחה עצרת ואמרת משהו שהוא למעשה כותרת של קורות חיים שלמים. לא תפקיד, לא תחום. מהות.
״המהות של העבודה היא לגרום לבן אדם בצד השני לשמוח. זה המהות. ואני עשיתי את זה בהרבה הרבה צורות שונות לאורך השנים. כשעבדתי במלצרות, כשעבדתי בשירות לקוחות, כשעבדתי במכירות. כל פעם זה בא ממקום קצת שונה.״
שים לב מה זה עושה. מלצרות, שירות לקוחות, מכירות והתופים מפסיקים להיות רשימה מפוזרת של עבודות שלא הובילו לשום מקום. הם הופכים לאותו דבר אחד, שחזר על עצמו כל פעם בצורה אחרת.
והוספת לזה עוד חצי משפט חשוב, כי בלעדיו אפשר לטעות ולשלוח אותך לקדמת הבמה:
״אני אוהב מאוד, אני אוהב לשיר, אני אוהב לשמח. אבל אני לא אוהב להיות בקדמת הבמה. אני אוהב את הבקסטייג׳.״
ואין בזה ענווה ואין בזה פחד. זה תיאור מדויק של סוג ההנהגה שמתאים לך. לא להיות הפנים, אלא לגרום לזה לקרות. מי שמחפש מפיק, מנהל תפעול או מוביל של הרכב מוזיקלי, מחפש בדיוק את התיאור הזה.
מה שאתה פוסל
יוסף אמר לך משפט שכדאי לשמור: יש חסרונות שכדאי לשפר, ויש חסרונות שדווקא כדאי להתאים אליהם את התוכנית. אתה עשית את השני, לבד, בלי שקראו לזה בשם.
״מטבח זה אחלה כסף. ועבודה לא מאוד קשה, חוץ מזה שזה הרבה שעות. חשבתי על זה, והיה לי גם רגע שאמרתי אולי כן מטבח. אבל אז אמרתי לא. שוב זה נופל להיות כל הזמן באותו מקום.״
מי שמסרב לכסף טוב בגלל תנאי אחד, כבר שילם פעם את המחיר של עבודה שהוא טוב בה ולא רוצה אותה. בדיוק כמו ברגע השני שסיפרת עליו:
״בשביל 60 לשעה עוד הייתי מוכן. בשביל 40 לשעה אני כבר לא.״
אתה לא עזבת שם כי לא הסתדרת. עזבת כי ידעת מה אתה שווה. תשמור את זה, כי בחודשים הקרובים תצטרך אותו שוב, כשיציעו לך משהו שאתה מסוגל לעשות אבל לא רוצה.
מה שבנית בעצמך תוך כדי שיחה
יוסף ניסה לפתוח לך את הראש עם שאלות. אתה לקחת את זה ובנית מבנה שלם. הוא אמר לך את זה בעצמו: ״עשית את זה ממש בצורה אחרת, המוח שלך עובד בצורה אחרת״.
ארבעה חודשים עד חצי שנה, ואתה אמרת שזה דינמי
עבודה קבועה ומסודרת. 10,000 שקל בחודש, ולא בהכרח ממקום אחד. שילוב של עבודה וחלטורות זה לגמרי בסדר.
שגרה והרגלים. סדר יום, בוקר, זמן לנוח בערב, והשאלה מה אתה עושה עם הדברים שמפריעים לשגרה הזאת.
הסדרה. חובות, חשבונות בנק, קופת חולים, החזרי מס, ביטוח לאומי, ומה קורה עם העסק. אמרת שאתה רוצה לקחת על זה ייעוץ ולא להחליט לבד, וזה נכון.
תקציב לשלב הבא. להפריש כל חודש סכום שמיועד ללימודים, כי לימודים עולים כסף.
אמרת שאתה עוד לא בטוח איפה בדיוק הוא יושב
יציאה מהבית. זו המטרה שהצבת לעצמך בין השלבים, ואמרת עליה משפט חד: כל מה ששלב 1 עושה, הוא מכין את זה.
אחרי שהקרקע יציבה
מקצוע שאתה באמת אוהב, או לימודים. ולא בהכרח תואר. מסגרת לימודית, קורס, תהליך. אמרת שמסגרת של לימודים תעשה לך טוב, ושיהיה לך זמן להתכונן אליה.
ואז תדע הרבה יותר. כי עד אז כבר תתנסה בדברים, תהיה בשגרה, ויהיה לך זמן לחשוב ברצינות ולא לחכות שיפלו עליך רעיונות.
יוסף הוסיף שיכול להיות גם שלב 3, ואתה קיבלת את זה מיד. שניכם הסכמתם על אותו דבר: אי אפשר לדעת היום את כל התשובות, כי כל צעד יגלה לך פרטים שאתה לא יודע עכשיו.
הרגע שעשה לך סדר
סיפרת שאתה מתפזר. יפנית, ספרדית, גיטרה, פסנתר, שירה, דרבוקה, מערכת תופים. יוסף הציע הפרדה, ואתה סגרת אותה במילים שלך תוך שנייה.
״יש שני סוגים של למידה. אחת זה תשוקה, חקירה, התנסויות. זה לא חייב באמת לקדם אותי, זה מספיק שזה מעניין אותי. והשנייה ממוקדת בשאלה אילו בעיות יש לך עכשיו בחיים שאתה לא מצליח לפתור, ואיזה ידע אתה צריך כדי לפתור אותן.״
״וואו, זה מה זה עושה לי סדר בראש. כי הייתי מאוד מבולבל עם כל העניין של הלמידה. עכשיו אני יודע שיש למידה שהיא רשות ולמידה שהיא חובה.״
הבעיה מעולם לא הייתה הסקרנות שלך. הבעיה הייתה שכל חקירה נמדדה כאילו היא התחייבות מקצועית שלא סיימת. ברגע שיש שתי מסילות, אתה יכול ללמוד יפנית בלי להרגיש שבזבזת ערב.
למידת חובה משרתת בעיה שיש לך עכשיו.
למידת רשות לא חייבת לשרת כלום.
מה שכבר קיים ואתה רק לא גובה עליו
ברגע שיוסף סיפר לך על המנגנון שהוא חיפש לעצמו, פרויקט קצר בעל ערך גבוה, חיברת את זה בשנייה למשהו שאתה כבר עושה. ואז שלפת מספרים.
ואז אמרת את המשפט שהוא בעצם קריאת שוק:
״אם אני קצת עושה לזה שיווק נכון, יש פה הזדמנות מעולה. כי אף אחד לא עושה את זה, אחי. כולם עובדים מאוד מאוד אולד סקול.״
חשוב לומר את זה בהגינות: אלה מספרים שעלו מהראש שלך בשיחה, לא בדיקת שוק. לפני שבונים סביבם משהו גדול, שווה לדעת כמה אירועים באמת יש, מה קורה בעונות המתות, מי אחראי כשמישהו מבטל, ועד לאן אתה מוכן לנסוע. אבל הבסיס אמיתי, וזאת הנקודה.
ומה שיש לך ביד כבר עכשיו
כמו שאמרת בעצמך: ״אנשים זה לא הבעיה שלי״. זה בדיוק הדבר שרוב מי שמתחיל עסק כזה חסר לו.
ההחלטה של השעה הזאת
בהתחלה תיארת את זה כאוטופיה. משהו נחמד שדמיינת. כעשר דקות אחר כך שינית את ההגדרה, באמצע משפט.
״תוך כדי השיחה עכשיו התבהר לי, שהעניין הזה של עבודה שמאפשרת לי את השני וחמישי חופש, זה לא רק אוטופיה. אני מעלה את זה לרמת המאסט.״
והנימוק שלך היה מלא, לא רגשי בלבד. אמרת שזה רווחי מאוד, שזה לא דורש ממך המון, שזה ממלא אותך, שזה שובר שגרה וגם ממלא שגרה, שזה נותן מקום לתחביבים, ושזה סיפוק של לבנות משהו משלך. כמה סיבות שונות לגמרי, וכולן מצביעות לאותו כיוון.
ושמת גבול גם לפשרה: אם באמת אין ברירה, לכל היותר משמרת ערב באותם יומיים. הבוקר נשאר פתוח.
״ברגע שיש לך בהירות, אתה גם יכול לזמן.״
מה שנשאר פתוח
אלה לא משימות ולא תוכנית. אלה השאלות שהשיחה השאירה על השולחן, וכולן שלך.
אמרת בוקר קבוע. יוסף שאל למה כל בוקר, ואתה נשארת פתוח לרעיון אבל התעקשת על משהו קבוע בהתחלה. שווה לדעת מה המינימום שאתה לא מוותר עליו: שעות, ימים, שכר, נסיעה, סוג העבודה.
אמרת שתרשום לעצמך לשאול את דור בתחילת השבוע, ואם לא, לפנות לאורן ישירות. זה הדבר היחיד בשיחה שכבר יש לו תאריך.
אתה עצמך אמרת שזה עניין שיש לו תפוגה ושצריך לבדוק אם עוד אפשר. זה הדבר היחיד ברשימת ההסדרה שהזמן עובד נגדו.
נכנסת לשיחה נוטה לסגור, ויצאת נוטה להשאיר פתוח. הסיבה טובה: המקדמות לא גבוהות, ואם תתחיל לקחת אירועים בעצמך תרצה להוציא קבלה.
אמרת בעצמך שאי אפשר להשקיע בכולם בבת אחת ושתיקח שניים כל פעם. דרבוקה כבר בפנים כי אתה עובד בזה. השני עוד לא נבחר.
יוסף הציע לחבר אותך למפיק אירועים שעושה אלפיים עד אלפיים וחמש מאות ביום. לא סגרתם אם זה היכרות, יום צפייה, או משהו רציני יותר.
איך זה נגמר
״דמיין נהר שהוא זורם ועוברים בו מים, אבל יש שם כבר מלא אבנים וחלוקי נחל ובלגן מתחת למים, ואפילו לא רואים את זה. אתה אומר, כנראה ככה זה הנהר, כנראה ככה הוא זורם.״
״ואנחנו באנו עם דחפורים וטרקטורים והרמנו שם את כל הבלגן. עשינו לילה פרויקט של החיים, ואז קמנו בבוקר, ואתה שומע את הנהר זורם.״
אמרת שהכול מרגיש יותר אמיתי ויותר פשוט, בלי מרחק. ואמרת עוד משהו שכדאי לא לאבד: שהדרך שבה פתרתם את זה לימדה אותך על עצמכם, ושזה נותן תקווה, כי עכשיו אתה יודע איך דברים יכולים להיראות.
ויוסף החזיר לך בסוף:
״ומעבר לזה, אני מרגיש שאני יותר רואה אותך.״
השעה הזאת לא נתנה לך שם למקצוע. היא נתנה לך משהו שימושי יותר: אתה יודע עכשיו לפי מה לבחור, ומה לא לוותר עליו בדרך.